<h1>סמ"ג עשין סימן צ"ה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
בתחילת ב"מ (ב' א') שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו. והרי יש לך כאן ארבע דינין, הדין הראשון אם היה האחד בלבד אחוז בה המוציא מחבירו עליו הראיה (ו' א'), ואם שניהם אוחזים בגוף הטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשבועה כדאיתא בגמרא (ז' א') ומגלגלין עליו באותה שבועה שכל מה שנטל בדין נטל (עי' רמב"ם טוען ונטען פ"ט ה"ט), ואם לא היה אוחז לא זה ולא זה כל דאלים גבר כמו בההיא ארבא דפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"ד ב' ותד"ה ההוא) שאין לנו למחות ביד הבא לתפוס מאחר שאין אדם מוחזק בה ואין אנו יודעין למי הוא, אבל משנתינו מעמידה בגמרא (ב"מ ז' א') דתפיסי בכרכשתא, פירוש הן חוטין שבשפת הטלית. ושליש המוחזק בדבר אחד ושניהם טוענין עליו שלי הוא הרי זה כדין דשנים אוחזין כמו שמוכיח בגמרא (ג' א') שמדמה משנתינו לשאר [ה]פקדון בפרק המפקיד (ל"ז א'). זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים, ועל מה שחבירו מודה לו לא היה צריך לישבע אלא כולל כל הטלית בשבועתו שלא יוכל לבא לידי רמאות, והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע, זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע (ב' א'). ודין זה מעמידו שם בין במציאה בין במקח וממכר. מכאן אתה למד שכל הנשבעין [שבועה] שאינו נשבע על מה שטוען אלא על מה שנוטל אע"פ שטוען יותר (ע"פ רמב"ם שם ה"ח ע"ש). אמר רבי יוחנן (ה' ב') שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא. אביי אמר (ו' א') חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו, שזהו דבר המצוי יותר שהאדם רגיל לתפוס כשסבור שיש לו דין בדבר, ומקשה התלמוד לאו אמרת תפיס מספיקא משתבע נמי מספיקא שהיא שלו, שהרי אין לדיין לברר הטענות בשעת שבועה שיפרש באיזה ענין היא שלו, ומתרץ פרשי אינשי מספק שבועה מפני שאי אפשר בחזרה ולא פרשי מספק ממונא. ואע"ג שמתוך סוגית התלמוד משמע קצת שאין לדיין לברר הטענות אחר סיום התלמוד ראו הגאונים שרבו הרמאים ותיקנו שצריך לברר וללבן בכל היכולת כאשר ביארנו למעלה (דף קפ"ב ב' בד"ו [הו' בב"מ ו' א']).
<h2>דף ג.</h2>
גרסינן בפ"ק דבבא מציעא (ג' א') תני רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים שיש לו בידו חמשים זוז משלם חמשים זוז וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים. ודווקא במלוה כשר לעדות ולשבועה אבל כופר בפקדון פסול לעדות (שם ד' א') ולשבועה וישבע שכנגדו ויטול וכן נפסק הדין גבי ההוא רעיא בפ"ק דב"מ (ה' א' ורש"י ד"ה והא). ופסקו [כל] הגאונים שכך הלכה שהרי מעמידה שם כתנא קמא דרבן גמליאל וכרבה בר נתן שאומר (ב"ק ל"ה ב') טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור שפסקנו למעלה כמותו ואין הלכה כרבי יוחנן שחולק עליו בירושלמי (ב"מ דף א' א') ואע"פ שאומר התלמוד בפ"ק דב"מ (ה' א') אם איתא לדרבי חייא כמו כן מצינו בפרק המדיר (כתובות ע' ב') בתחילתו [ו]אם איתא לדרב הונא אמר רב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואילו בפרק אחרון דכתובות (ק"ז ב') פוסק כמותו (ב"מ ה' א' תד"ה אי).
שנינו בפרק שבועת הדיינים (ל"ח ב') מנה לאבא בידך והלה אומר אין לך [בידי] אלא חמשים פטור מפני שהוא כמשיב אבידה. ומסיק שם רב בגמרא (מ"ב ב') דאם אמר יורש בריא לי בזה אמר רבי אליעזר בן יעקב ישבע כדרבה, ואומר שם שחולקין הוא ורבנן בדרבה דאמר מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע, פירוש היה לו לפוטרו במגו דכופר הכל או ניליף מהכא דלא אמרינן מגו (ב"מ ג' א' תד"ה מפני) ומסיק חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. אע"פ שחזקה שאין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו יותר ברורה כדאמר באותו פרק (שבועות מ' ב') זהו באדם שכופר הכל אבל במודה במקצת הטענה מסתמא אותו מקצת יש לו ובאותו מקצת שיש לו אין שייך לומר אישתמוטי קמישתמיט כי אם על אותו מקצת שאין לו דסבר עד דהוו ליה זוזי ופרענא ליה אם כן טובה החזקה כאן דאין אדם מעיז [פניו]. וגם בפקדון שיש הרבה משניות בשבועות דמודה במקצת הטענה חייב וכופר הכל פטור כי ההיא דמנורה בת עשר ליטרין (מ"ג א') וההיא דעשרה גפנים טעונות מסרתי לך (מ"ב ב'), חזקה אין אדם מעיז פניו לכפור במה שחבירו מכיר בשקרו (כתובות י"ח א' תד"ה חזקה). ומסיק שם שלא תאמר הואיל ואינו מעיז פניו נאמינוהו באותו מקצת שכופר ולא ישבע (שם י"ח ב' תד"ה ובכולי) לכך הוא אומר ובכולי בעי דלודי [ליה] והא דלא אודי אישתמוטי קא משתמיט עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה ואמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה, רבי אליעזר בן יעקב סבר לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז הלכך לאו משיב אבדה הוא ורבנן סברי בו אינו מעיז אבל בבנו מעיז ומעיז ומדלא מעיז משיב אבידה הוא. ומשמע מדרבנן נמי דכופר הכל פטור אפילו במקום שיכול להעיז (כתובות י"ח א' תד"ה מפני). ופוסק רבינו יעקב ורבינו משה (טוען ונטען פ"ד ה"ה) שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב שמשנתו קב ונקי וגם רב מעמיד סתם משנה בפרק שבועת הדיינים כמותו וגם סוגית התלמוד כן בדברי רבא (שבועות מ"ז א') (בסמוך) כאשר יתבאר [בסמוך], ואע"פ ששמואל מעמיד סתם משנה בדברים אחרים מכל מקום אמשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי אינו חולק. ומה שרבי אליעזר בן יעקב אומר בדבריו פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו אע"פ שהיורש טוען בודאי מפני שחכמים חושבין אותו בטענת עצמו הואיל ויכול להעיז (שם מ"ב א'). גרסינן בפרק כל הנשבעין (מ"ז א') אמר רבא כוותיה דרבי אבא מסתברא דתני רבי אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין היכי דמי אי דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר לו חמשים אית ליה וחמשים לית ליה, פירוש (רש"י) ומיירי בטענת בריא דומיא דבין שניהם, מאי שנא איהו ומאי שנא אבוה, פירוש שסובר כרבי אליעזר בן יעקב שמחייבו שבועה בטענת בריא, אלא לאו דאמר ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא משום דאבא כי האי גוונא חייב כמו שמפרש רבא עצמו בפרק השואל (ב"מ צ"ח א') מנה לי בידך והלה אומר חמשים איני יודע והשאר אני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ומכללה של זאת נאמרה שם לכך הוצרך פסוק לפטור יורשין (שם תד"ה דאמר).
<h2>דף ד.</h2>
למדנו עוד שם (שבועות מ"ב ב') מתוך המשנה והברייתא שאין מודה במקצת הטענה חייב שבועה מן התורה עד שיטעננו בדבר שבמדה ובמשקל או שבמנין ויודה לו בדבר שבמדה או שבמשקל או שבמנין (רמב"ם טוען ונטען פ"ד ה"א). ויש לפרש הטעם שלמדנו זה מכסף שהוא דבר מסויים שתי מעות. אבל אם אמר לו כיס מלא דינרין מסרתי לך והלה אומר לא מסרת לי אלא חמשים, מאה דינרין מסרתי לך לא מסרת לי אלא צרור של מעות ולא מנית אותם בפני ומה שהנחת אתה נוטל הרי זה פטור משבועת התורה וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם שם ע"ש). בית מלא תבואה מסרתי לך והלה אומר לא מסרת לי אלא עשר כורים, עשרת כורים מסרתי לך לא מסרת לי אלא כרי זה ואיני יודע כמה כורים שהרי לא מדדתם בפני ומה שהנחת אתה נוטל פטור, בית זה מלא עד הזיז מסרתי לך והלה אומר עד החלון חייב וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם שם הל' ב'—ג'). במהדורה בתרא דרבינו יעקב ובספר חפץ פוסקין מכאן דהילך חייב וכדתני רבי חייא בפרק קמא דב"מ (ד' א' ותד"ה ורב), שחושבו מודה במקצת הטענה, אבל קשה דמקשה התלמוד בפרק השואל (שם ק' א') ועוד הילך הוא למה ישבע, וגם בסוגיית סתם התלמוד לשם (צ"ח א') גבי רישא בשתי פרות וסיפא בשלש פרות לא היה צריך לומר שם שמתו שתי הפרות אלא מפני שלא יהא הילך כמו שפירש רבינו שלמה, ומשנתינו דזה אומר עד הזיז יש להעמידה כגון שנרקבו אותן הפירות שהוא מודה בפשיעה (עי' שבועות מ"ג א' תד"ה זה). וכן פוסקין רבינו יצחק ורב אלפס (ב"מ דף ד' א') ורבינו משה (טוען ונטען פ"א הל' ג') דהילך פטור הוא.
<h2>דף ד:</h2>
אין מודה במקצת הטענה חייב שבועה עד שיודה לו בדבר שאפשר לו לכפור בו שאין שם שטר ולא עדות מקויים בקנין אבל מי שטען [את] חבירו ואמר ליה מאה דינרין יש לי בידך חמשים בשטר זה וחמשים בלא שטר אין לך בידי אלא חמשים שבאותו שטר מפרש בפ"ק דב"מ שהשטר כהילך דמי שהרי לא תועיל בו כפירתו לפיכך חשוב על השאר ככופר הכל ונשבע היסת על החמשים (ע"פ רמב"ם טוען ונטען פ"ד ה"ד ע"ש ובלח"מ).
אמר שמואל (שבועות מ' א') טענו חיטין ושעורין והודה לו באחת מהן חייב, וכן הלכה שהרי רב פפא דבתרא הוא סובר שם כמותו בפרק שבועת הדיינין (מ' ב') כאשר ביארנו למעלה [הו' בשבועות מ' ב'] וגם סתם התלמוד אומר בפרק קמא דבבא מציעא (ד' ב') דהיכא דטענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות היה חייב שבועה אם לא שאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות. אמר רב ענן אמר שמואל (שבועות מ' ב') התחיל הטוען ואמר כור חיטין יש לי בידך וקודם שהשלים הטוען לאמר וגם כור של שעורין יש לי בידך אמר לו הנטען אין לך בידי אלא כור שעורין אם נראה לדיין שהנטען כמערים חייב שבועה ואם לפי תומו פטור (ע"פ רמב"ם טוען ונטען פ"ג הי"א) משבועת התורה ומדמי שעורין. ואמרו הגאונים שאם אמר התובע ודאי כדבריך שיש לי כור שעורין בידך אבל איני שואל עתה כי אם כור חיטין כי איני רוצה לתבוע כל תביעות שיש לי עליך בפעם אחת חייב זה לשלם לו כור השעורין. כור חיטין יש לי בידך אמר לו הן, וכור של שעורין אמר לו אין לך בידי שעורין הרי זה פטור משבועת התורה ואין זה מודה במקצת עד שיאמר לו בבת אחת כך כור של חיטין וכור שעורין יש לי בידך ויאמר לו הנטען אין לך בידי אלא כור שעורין וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם שם הי"ב). מלא עשרה כדין שמן יש לי בידך אין לך בידי אלא עשר כדין בלא שמן פטור שהרי טענו שמן והודה לו בחרסין, עשר כדין שמן יש לי בידך אין לך בידי אלא עשר [כדין] ריקנין חייב שבועה שהרי טענו הכדין והשמן והודה לו הכדין (רמב"ם שם הי"ג) כאדמון דאמר רבן גמליאל רואה אני את דבריו במשנת שבועת הדיינים (שבועות ל"ח ב').
<h2>דף ה.</h2>
אין מודה במקצת הטענה חייב שבועה מן התורה עד שתהא ההודאה ממין הטענה (רמב"ם טוען ונטען פ"ג ה"ח) כרבה בר נתן דבפרק המניח (ב"ק ל"ה ב') וכן תנא קמא דרבן גמליאל בפרק שבועת הדיינין (שבועות ל"ח ב') ומפרש בפ"ק דבבא מציעא (ה' א') דשני מקראות כתובין כתיב הוא וכתיב זה חד להודאת מקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה, ועל דברי רבה בר נתן מקשה בפרק המניח מאי קמ"ל תנינא משמע דפשיטא ליה שכך הלכה וכן בסוגיין דשבועות (ל"ט ב') דהטענה שתי כסף משמע דרב ושמואל בעו הודאה ממין הטענה (ע"פ רי"ף שבועות דף י"ט ב'). טענו ביריעה בת עשרים אמה והודה לו ביריעה בת עשר אמות הרי זה נשבע מפני שיכול לחתכה ולהעמידה על עשר וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם שם ה"ט).
שנינו בפרק שבועת הדיינין (שבועות ל"ח ב') מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום פטור ואמר רב נחמן (מ' ב') משביעין אותו שבועת היסת חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו עליו, אדרבה חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ומתרץ התם אישתמוטי קא מישתמיט סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה, רב חביבא מתני לדרב נחמן אסיפא דאיכא דררא דממונא, מנה לי בידך אמר לו הן ולמחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב. משמע שאין נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי (גיטין י"ד א' תד"ה ולא). נחלקו הגאונים בזה יש שהורו שהלכה כלשון ראשון שסתם התלמוד מעמיד דברי רב נחמן ארישא וכן בפ"ק דב"מ (ה' א' ותד"ה אין) מעמיד דברי רב נחמן ארישא ולזה דעת רבינו יצחק ורבינו משה (טוען ונטען פ"א ה"ג) נוטה. אבל רב האי גאון ורבינו יעקב פוסקין כרב חביבא שמיקל שאין אדם חייב שבועת היסת אא"כ יש דררא דממונא ובפ"ק דבבא מציעא (שם) שמביא דברי רב נחמן ארישא ראש הדבר הזכיר על דרך רמז, אמנם רב האי גאון פסק שאף אם אין שם דררא דממונא משמתינן ליה כשכופר הכל שאם לא יודה האמת שיהא בשמתא, וגם רבינו יעקב לא היה מוחה בדיינין אם היו משביעין אותו (שבועות מ"א א' תד"ה ומאן) ועכשיו נהגו כל בתי דינין להשביעו. האומר מנה יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים זוז והילך פסקו הגאונים שהלכה כרב ששת שאומר שנחשב ככופר הכל ופטור משבועת התורה ולא כרבי חייא שחולק עליו שהרי סתם התלמוד מקשה בפרק השואל (ב"מ ק' א') ועוד הילך הוא ולמה ישבע (שם ד' א' תד"ה ורב), וכן טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור משבועת התורה (ע"פ רמב"ם שם). ואף מדמי שעורין פטור אא"כ תפס משלו כדמוכח בפרק המניח את הכד (ב"ק ל"ה ב'), ובכל אלו תיקנו חכמים שבועת היסת.
<h2>דף ה:</h2>
כל מי שנתחייב שבועה מן התורה הרי זה נשבע ונפטר ואם רצה להפך השבועה על התובעו אינו רשאי ואין הלכה כמר בר רב אשי שאומר שם (שבועות מ"א א' ותד"ה ולמר) דבאורייתא מהפכין שבועה וכן כתוב בתשובות קדמוניות של גאונים ובסדר תנאים ואמוראים כתב יד רבינו יוסף טוב עלם שהלכה כמר בר רב אשי בכולא תלמודא בר ממיפך שבועה דפרק שבועת הדיינים ואודיתא דפרק זה בורר (סנהדרין כ"ט ב'), וכן פוסק בערוך (ערך זג כפי' ר"ח) ורבינו חננאל פירש דהלכה כמר בר רב אשי בכל התלמוד בר ממיפך שבועה וחיורא, פירוש חיורא בפרק בהמה המקשה (חולין ע"ו ב'). עוד (שבועות) שם מפרש דבשבועה דאורייתא אם לא רצה לישבע נחתינן לנכסיה וגובין ממנו כל מה שטען חבירו עליו אבל בשבועה דרבנן אין יורדין לנכסים כמו שיתבאר, ותיקנו הגאונים בשבועה דאורייתא כשלא רצה להשבע להחרים סתם על מי שטוען עליו דבר שאינו כן ונותן. מי שנתחייב שבועה מדבריהם כתב רבינו משה (טוען ונטען פ"א ה"ד) שאם היה מן הנשבעין ונוטלין אינו יכול להפך השבועה. ואני אומר כי הדין עמו כמו שאומר בשבועות (שם) ובב"מ (ה' ב') תקנתא לתקנתא לא עבדינן ועתה קשה והלא מהפכינן שבועה דרבנן, אלא פירש רבינו שלמה כך תקנתא לתקנתא לא עבדינן כלומר שתי תקנות בעל כרחו של נתבע לא עבדינן אבל היפוך ברצון הנתבע לאו תקנתא לתקנתא היא, לפיכך אין לך שבועה שתהפך אלא שבועת היסת בלבד (ע"פ רמב"ם שם ה"ו ע"ש). וכן כתבו רב האי (עי' משפטי שבועות שער שבועת היסת) ורבינו שמואל שמהפכין שבועת היסת. וכל שכן הנשבעין בטענת ספק שאין יכולים להפך על התובע בטענת ספק. אבל רב אלפס כתב בשערים שלו (שער י"ז וע"ש בשער השני) שאין מהפכין שבועת היסת ואין מודין לו. הורה הרב רבי יוסף אבן מג"ש הלוי ורבותיו שאם אמר התובע אי אפשי בתקנת חכמים כגון זאת שתקנו [לי] חכמים לישבע וליטול אלא הריני כשאר כל התובעין הרי זה משביע את הנתבע שבועת היסת ואם רצה להפכה על התובע מחייבין את התובע להשבע שבועת היסת ויטול או ילך לו (ע"פ רמב"ם שם). היה המחוייב שבועה מדבריהם מן הנשבעין ונפטרין כגון הנשבעין על טענת ספק או מן הנשבעין היסת ולא רצה לישבע משמתינן ליה שלשים יום ואם לא בא ולא תבע נידויו מכין אותו מכת מרדות מדרבנן כי כן המשפט כל דחיילא עליה שמתא דרבנן שלשים יום ולא תבע שמתיה מלקין אותו ואחר כך מתירין לו את נידויו ואין יורדין לנכסיו כדאיתא בפרק שבועת הדיינין (שם) לפי שאינו מחוייב שבועה מן התורה (ע"פ רמב"ם שם ה"ה).
<h2>דף ו.</h2>
פסק רב האי גאון (משפטי שבועות שער שבועת היסת) אע"פ שלמדנו מתוך משנתינו דפרק שבועת הדיינים (שבועות ל"ח ב') גבי טענו כלים וקרקעות שאין כפירת הקרקעות והודאתן מביאתו לידי שבועה דאורייתא מכל מקום נשבע שבועת היסת על הקרקעות. אע"פ שמוכיח התם (מ' ב') שעיקר היסת נתקן בדבר השייך בו אישתמוטי קא מישתמיט מכל מקום הואיל והתחילה התקנה תיקנו בכל דבר ואפילו בחפץ שהוא בעין ואמר חבירו שלי הוא ולפיכך כשמקשה בפרק קמא דב"מ (ו' א' ותד"ה אלא) עלה דרב נחמן דאמר משביעין אותו שבועת היסת נימא מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא אינו מתרץ התם אישתמוטי קא מישתמיט כמו שמתרץ על אחרים שלמעלה.
אע"פ שמתוך התלמוד מוכיח בפרק קמא דב"מ שאם אמר אדם טלית זו שלי שאין צריך לבאר באיזה ענין היא שלו כאשר יתבאר לפנים (דף קפ"ג ג' בד"ו [הו' בריש ב"מ]) בעזרת השם מ"מ אחר סיום התלמוד תיקנו הגאונים מפני הרמאים (מרדכי ב"מ סי' רכ"ב בשם ר"ת) שבעלי דינין שבאו לבית דין וטען האחד ואמר מנה יש לי אצל זה שהלויתיהו או שהפקדתי אצלו או שגזל ממני או שיש לו אצלו משכרי וכן כל כיוצא בזה והשיב הנטען ואמר איני חייב לך כלום או אין לך בידי כלום או שקר הוא טוען אין זו תשובה נכונה אלא אומרים בית דין לנטען השבע על טענתו ופרש השבועה כמו שפירש זה טענתו ואמור לזה אם לוית ממנו או אם לא לוית אם הפקיד אצלך או אם לא הפקיד אם גזלתו או לא גזלתו אם שכרת אותו או לא שכרת אותו וכן בשאר הטענות, ומפני מה אין מקבלין ממנו זו התשובה שמא טועה הוא בדעתו ויבא לישבע לשקר שהרי אפשר שהלוהו כמו שטען והחזיר זה החוב לבנו או לאשתו או שנתן לו מתנה כנגד החוב וידמה בדעתו שנפטר מן החוב לפיכך אומרים לו היאך תאמר איני חייב לו כלום שמא אתה חייב לו מן הדין לשלם ואין אתה יודע אלא הודע לדיינים פירוש הדברים והם יודיעוך אם אתה חייב או אין אתה חייב ואפילו היה חכם גדול אומרים לו לברר הדברים כי אין אדם רואה חובה לעצמו (עי' שבת קי"ט א'), וכן אם טען הטוען ואמר זה חייב לי מנה או מנה יש לי אצל זה אומרים לו היאך נתחייב לך הלוית לו או הפקדת אצלו או שכר אותך או גזל ממך או הזיק ממונך אמור היאך נתחייב לך שהרי אפשר שידמה שהוא חייב לו ואינו חייב כגון שחשדו שגנבו או שאמר לו אתן לך מתנה וכן כל כיוצא בזה (ע"פ לשון רמב"ם טוען ונטען פ"ו ה"א ע"ש).
<h2>דף ו:</h2>
כל דבר שתחילת דינו המוציא מחבירו עליו הראייה אין מועלת תקיפה שאחרי כן ומוציאין אותו מיד התוקף כדמסיק רבא בפרק קמא דבבא מציעא (ו' ב') גבי ספק בכורות ותניא כוותיה, אבל תקף קודם שנולד הספק לא מפקינן מיניה וכן פירש רבינו שלמה בפרק שני דכתובות (כ' א' ע"ש ותד"ה ואוקי) גבי אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא אחזקתיה. תדע שהרי במסכת בכורות (מ"ט א') לרבי עקיבא שחושב מת ביום שלשים ספק, אומר שם אם נתן לכהן פדיונו לא יחזיר ואם לא נתן לא יתן, אלמא כיון שתפיס קודם שנולד הספק לא מפקינן מיניה (ע"ש מ"ח ב' תד"ה ואם).
<h2>דף יז.</h2>
בפ"ק דבבא מציעא אמר רב זביד משמיה דרב נחמן, שנים שבאו לדין ותבע אחד מהם לחבירו ואמר מנה לי בידך ואמר לו הנתבע הן יש לך בידי בין שאמרו לו הדיינים חייב אתה ליתן לו ובין שאמרו לו צא תן לו ויצא ואמר פרעתי נאמן וישבע היסת שפרעו לפיכך אם חזר התובע לדיינים ואמר כתבו לי הודאתו אין כותבין [לו] שמא פרעו לו, וכן מי שנתחייב שבועה בבית דין ויצא ואמר נשבעתי נאמן ואין משביעין אותו שנשבע, היו [ה]עדים מעידים שלא נשבע הוחזק כפרן לאותה שבועה ואינו נאמן [לעולם] לומר נשבעתי עד שיודה לו בעל דינו או ישבע בפניהם (רמב"ם טוען ונטען פ"ז ה"ה ע"ש). שנים שבאו לדין ונתחייב האחד בבית דין לשני ואמרו לו צא תן לו ויצא וחזר ואמר פרעתי ועדים מעידים אותו שלא פרע הוחזק כפרן לאותו ממון, אמרו לו חייב אתה ליתן לו ויצא ואמר פרעתי ועדים מעידים אותו שלא פרעו לא הוחזק כפרן לאותו ממון שזה נשמט מהם עד שיחקרו את דינו לפיכך אם חזר פעם אחרת וטען שפרע זה בממון שנתחייב בו בפניהם ולא היו שם שני עדים שמכחישים אותו פעם שניה הרי זה נשבע היסת שפרעו ויפטר (רמב"ם שם ה"ו). לפיכך מי שרוצה להזהר מאלו הערמות כשיודה הלוה או כשיתחייב שבועה בבית דין יאמר לו בפני בית דין בפניכם אני מתרה בו שלא יפרעני אלא בעדים או שלא ישבע לי אלא בפניכם או בפני פלוני ופלוני (עי' רמב"ם שם).
בפ"ק דב"מ א"ר יוחנן, הרי שטען עליו שהלוהו מנה והשיב זה ואמר לא היו דברים מעולם ואח"כ הביא הטוען עדים שהלוהו בפניהם וחזר ואמר הנטען כך היה ולויתי ופרעתי אין מקבלין הימנו אלא הוחזק כפרן ומשלם, אבל אם השיב איני חייב לך כלום או אין לך בידי כלום או שקר אתה טוען וכן כל כיוצא בזה והלך התובע והביא עדים שהלוהו בפניהם ואמר הנתבע כך היה אבל החזרתי לו פקדונו או פרעתי חובו לא הוחזק כפרן ונשבע שבועת היסת ונפטר (רמב"ם טוען ונטען פ"ו סה"א). ראוהו עדים שמנה לו מעות ולא ידעו מה הן, תבעו בדין ואמר לו תן [לי] מעותי שהלויתיך ואמר במתנה נתתם לי או פרעון היו הרי זה נאמן ונשבע היסת ונפטר, אמר לא היו דברים מעולם ואח"כ באו [ה]עדים שמנה לו בפניהם הוחזק כפרן, ולעולם לא הוחזק כפרן עד שיכפור בבית דין ויבואו שני עדים ויכחישוהו במה שכפר (רמב"ם שם ה"ב). בפרק שבועת הדיינים (שבועות מ"א ב') אמר רבא, מנה הלויתיך, כפר בבית דין ואמר לא היו דברים מעולם ובאו שני עדים שלוה ממנו מנה ופרעו ו[ה]מלוה אומר לא נפרעתי הרי זה חייב לשלם שכל האומר לא לויתי ובאו עדים שלוה כאומר לא פרעתי דמי ונמצא הלוה אומר לא פרעתי והעדים מעידים שפרע אין עדותן כלום לפי שהוא עצמו מודה שלא פרע ותניא בתוספתא (ב"מ פ"א ה"ו) הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ואין המלוה חייב שבועה כלל שהרי הוחזק זה כפרן, וכן פסק רב אלפס (ב"ב דף פ"ג א'), אם הוציא כתב ידו עליו שהוא חייב לו ואמר לו לא היו דברים מעולם וזהו אינו כתב ידי אם הוחזק כתב ידו בבית דין או שבאו עדים ואמרו שהוא כתב ידו הרי זה הוחזק כפרן ומשלם (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ג).
הורו הגאונים, מי שהודה בבית דין שאני חייב לזה התובע מנה ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי לו חובו [זה] שהודיתי בו והרי העדים הרי עדות זו מועלת שאינו כאומר לו לא לויתי מעולם (ע"פ רמב"ם טוען ונטען פ"ז ה"ז). בפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"א א') פסקינן הילכתא דטוען אדם וחוזר וטוען בבית דין, לתקן טענות הראשונות אע"פ שדומה שמכחישן קצת (רשב"ם), ובלבד שתהא הטענה האחרונה קודם שיצא מבית דין, שאם יצא מבית דין יש לחוש שמא אנשים רעים למדוהו טענות של שקר (ע"פ רמב"ם שם ה"ח). ואין הטענה שיטעון קודם שיבא לבית דין בכלל, דעביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא לבי דינא וחוזר וטוען בבית דין להכחיש אותה טענה.
<h2>דף לט.</h2>
אמר רב הונא (כתובות י"ז ב' וב"מ ל"ט א'), אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל, כיצד אכלה בפניו כשהוא קטן שנה אחת ושתים אחר שהגדיל וטען אתה מכרת לי או אתה נתת לי במתנה אין זה כלום עד שיאכל אותה שלש שנים רצופות אחר שהגדיל (רמב"ם טוען ונטען פי"ד ה"ז). ורש"י פירש בפרק המפקיד ובכתובות דאפילו אכלה שלש שנים אחר שהגדיל אין לו חזקה מאחר שתחילת ירידתו היתה בקטנותו כי לא היה יודע שהיא של אביו.
<h2>דף צח.</h2>
היו שניהם חשודין על השבועה חזרה שבועה למקומה דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר יחלוקו (שבועות מ"ה ע"א). ואומר שם (מ"ז א') כי רבי אבא פירש דבריו של רבי מאיר חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. מקצת הגאונים פסקו כרבי מאיר מפני שרבי אבא סובר כמותו כמו שמביא עלה ההיא דנסכא דרבי אבא ואומר שם רבא כמותו דרבי אבא מסתברא וגם בפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"ג ב') מביא ההיא דרבי אבא לפסק הלכה (רי"ף שבועות דף כ"ט ב'). אבל רבינו יעקב פסק (שבועות מ"ז א' תד"ה מתוך וב"מ צ"ז ב' תד"ה ה"נ ע"ש) שהלכה כרבי יוסי שהרי אומר שם עבד רב נחמן עובדא כרבי יוסי דאמר יחלוקו ורבי אבא עצמו סבר כרבי יוסי והתלמוד אומר שמתוך רבי אבא נלמוד פירוש דבריו של רבי מאיר דכיון דאמר רבי מאיר חזרה שבועה למקומה אם כן מחוייב שבועה חשיב ליה ומצינו בדברי רבי אבא שמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם סברא הוא שגם רבי מאיר אומר כן אבל רבי אבא עצמו כרבי יוסי סבירא ליה שחושבן שניהם מחוייבים שבועה ומתוך שאינם יכולים לישבע שניהם מפסידים ורב נחמן עצמו סובר כרבי אבא בפרק השואל (ב"מ צ"ז ב') גבי עסק שבועה, ודווקא בשבועה שעיקרה מן התורה על אחד מהם לכל הפחות אבל בפוגם שטרו ומת יורשיו נשבעים שבועת יורשים ונוטלין (שבועות מ"ח ב') דבשבועה שעיקרה מדרבנן אין לעשות תקנה לתקנתא ולומר מתוך שאינו יכול לישבע משלם. וכן אין אנו אומרים בשבועה דרבנן שכנגדו נשבע ונוטל כדמסקינן בפרק שבועת הדיינין (מ"א א') אלא [ה]נתבע נפטר בלא שבועה, ורבינו יצחק פירש דודאי בעלמא סבר רב נחמן כרבי אבא כדמוכח בההיא דעסק שבועה בפרק השואל אבל הכא שאני דקנסינן ליה לשכנגדו לפי שהוא חשוד ומפסיד החצי.
<h2>דף ק.</h2>
בכל דברי ריב שיבא בין איש לרעהו במטלטלין ויסתפק הדבר לדיינין הדין עם מי אומרים חכמים בב"ק (מ"ו א') זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה ואמרינן נמי בב"מ בפרק השואל (ק' א') גבי המחליף פרה בחמור וילדה וכו' ונחזי ברשותא דמאן קיימי וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה ומתרץ בעומדת באגם.
<h2>דף קטז.</h2>
כתב רבינו משה (טוען ונטען פ"ח הל' ט'—י'), אל תטעה בין דברים שעשויין להשאיל ולהשכיר לדברים שדרכן להשאיל ולהשכיר כמו שטעו רבים וגדולים, שכל הדברים ראויין להשאיל ולהשכיר ודרכם להשאיל, אפילו חלוקו של אדם ומצעו ומטתו של אדם ראויין להשאיל ולהשכיר, אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר הם הכלים שבני אותה המדינה עושין מתחילת עשייתן כדי להשאילם ולהשכירן וליטול שכרן והרי הן לבעליהן כמו קרקע שאוכל פירותיה והגוף קיים כך אלו הכלים עיקר עשייתן כדי ליהנות בשכרן כגון היורות הגדולות של נחשת שמבשלין בהן בבית המשתאות וכגון תכשיטי נחשת מוזהבין מבחוץ ששוכרין אותן לכלה להתקשט בו שעיקר עשיית אלו הכלים אינו למכירת עצמן ולא להשתמש בהן בעל הבית בביתו אלא להשאילן לאחרים כדי ליהנות כנגדן או להשכירן וליטול שכרן וכן אם היה לאדם משאר הכלים ויש לו עדים שהוא משכירן תמיד ומשאילן והוחזק לו שהוא להשאיל ולהשכיר הרי הן ככלים העשויין להשאיל ולהשכיר, וכלי שהפסדו מרובה משכרו ובני אדם מקפידין עליו שלא ישאילו אותו הרי הוא בחזקת שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר כגון סכינא דאשכבתא פירוש סכין של שחיטה, אליבא דרבא בפרק המקבל (ב"מ קט"ז א'), לפיכך אפילו באו בני אדם והעידו שהשאילו או שהשכירו זה אין מבטלין בהם חזקתו אלא הרי הוא ככל הכלים והביא ראיה מפרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ב א') שרבא הוציא מן היתומין בלא ראיה זוג שעושין בו הסרבל וספר אגדה בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, כדשלח רב הונא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן, ולולי שנתברר לו בעדים שהם מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר לא היה מוציא מתחת ידי היתומין, כדמשמע הלשון בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, הא שאר זוגות ושאר [ה]ספרים אינן בכלל דין זה אע"פ שהם ראויין להשאיל ולהשכיר, אע"פ שמצוה להשאילם כדאמר בכתובות (נ' א') וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילם [לאחרים], עד כאן דבריו אלא שאני הרחבתי ראיה שלו. וכן משמע בהגוזל בתרא (ב"ק קי"ד ב' ע"ש תד"ה המכיר) ששנינו המכיר ספריו וכליו ביד אחר אם יצא לו שם גנבה בעיר ישבע הלוקח כמה נתן ויטול ואם לאו לא כל הימנו שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה ממנו וביארנו דבר זה בהלכות גנבה (עשה ע"א דף קמ"ט ג' בד"ו) ואם היו כל הספרים בכלל דין זה היה לו להיות נאמן לומר נגנבו ממנו מגו דאי בעי אמר השאלתים לו או השכרתים לו. ואע"פ שרבינו יעקב מפרש שכל הספרים בזה הדין ומה שאומר, בדברים, פירש רבינו יעקב דדווקא בספרא דאגדתא אינו בסתם בדין זה לפי שאין רגילות ללמוד בו כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין ס' א' ע"ש) רבי יוחנן וריש לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא ומחלק באותה דהגוזל דמיירי שאנו יודעין שאין דרך של אדם זה להשאיל לזה (שבועות מ"ו ב' תד"ה וספרא ע"ש). מכל מקום מה שפירש רבינו משה נראה עיקר.
